הוזנחתי ע"י עצמי.
ולמה הכוונה?
כבר חודשים שאני מסתובבת עם צפצוף חורק בנשימה, במיוחד כשאני משכבת לישון. מן צפצוף כזה שיוצא עם כל נשימה. מדי פעם שמתי לב שגם קשה לי לנשום... אבל חשבתי שאני חולמת את זה ולא התייחסתי.
וככה חייתי עם זה בשלום, עד יום רביעי שעבר.
ברביעי בערב אכלתי תפוז לפני השינה. כל הלילה צרב לי בגרון וכאחת שלא יודעת מה זה צרבות, חייתי גם עם זה בשלום - כאמור יש צרבת, אז אין מה להלחץ.
בחמישי כבר ממש צרב לי בגרון, כאילו מישהו חותך אותי עם סכינים, אבל זה צרבת, כי ככה מרגישה צרבת.
שישי שבת עבר עם צריבות, והתחילו קצת שיעולים והרבה נזילות שמצריכות טישו.
בבוקר יום ראשון החלטתי לנוח קצת בבית ולא ללכת לעבודה, כי צריך לנוח קצת.
בצהריים כבר הרגשתי ממש רע, שיעולים כואבים וחרחורים נוראיים, הזמנתי תור לרופא.
אחרי לילה כמעט ללא שינה, הלכתי למרפאה וביקשתי הפנייה לצילום ריאות, כי רופא יש רק אחה"צ.
מסתבר שיש רופא גם בבוקר - רופא ילדים :)
אז אני בגילי המופלג (כמעט 18 כפי שמאר הרופא בעצמו) הגעתי לרופא הילדים שהקשיב ומיד דרש אינהלציה עם ונטולין.
מסתבר שבכל גיל יכול להתחיל קוצר נשימה וסוג של אסטמה...
מוזר.
יצאתי משם עם אבחנה של דלקת ריאות קשה שדורשת 2 סוגי אנטיביוטיקה ואינהלציה, 3 פעמים ביום.
ופה בעלי כבר אמר לי שסוף סוף אני מאושרת - רק כאשר יש לי מלא תרופות בבית :)
אז זהו, שאני לא מאושרת, זה כואב, ולא נעים ולא מאחלת לאף אחד.
בקיצור? מוסר השכל?
אל תזניחו את עצמכם בשום גיל ובטח לא כשמתחילים להתבגר קצת יותר. (כי כולכם יודעים שאני קצת יותר מכמעט 18 - איפה האמוטיקונים כשכלכך צריך אותם? )
בקיצור, אני בבית, רוב הזמן שורצת על הספה מול הטלוויזיה או קוראת קצת ספרים.
יותר מזה אין לי חמצן לעשות :)
נשתמע בימים טובים יותר.
אוהבת
יערה
ולמה הכוונה?
כבר חודשים שאני מסתובבת עם צפצוף חורק בנשימה, במיוחד כשאני משכבת לישון. מן צפצוף כזה שיוצא עם כל נשימה. מדי פעם שמתי לב שגם קשה לי לנשום... אבל חשבתי שאני חולמת את זה ולא התייחסתי.
וככה חייתי עם זה בשלום, עד יום רביעי שעבר.
ברביעי בערב אכלתי תפוז לפני השינה. כל הלילה צרב לי בגרון וכאחת שלא יודעת מה זה צרבות, חייתי גם עם זה בשלום - כאמור יש צרבת, אז אין מה להלחץ.
בחמישי כבר ממש צרב לי בגרון, כאילו מישהו חותך אותי עם סכינים, אבל זה צרבת, כי ככה מרגישה צרבת.
שישי שבת עבר עם צריבות, והתחילו קצת שיעולים והרבה נזילות שמצריכות טישו.
בבוקר יום ראשון החלטתי לנוח קצת בבית ולא ללכת לעבודה, כי צריך לנוח קצת.
בצהריים כבר הרגשתי ממש רע, שיעולים כואבים וחרחורים נוראיים, הזמנתי תור לרופא.
אחרי לילה כמעט ללא שינה, הלכתי למרפאה וביקשתי הפנייה לצילום ריאות, כי רופא יש רק אחה"צ.
מסתבר שיש רופא גם בבוקר - רופא ילדים :)
אז אני בגילי המופלג (כמעט 18 כפי שמאר הרופא בעצמו) הגעתי לרופא הילדים שהקשיב ומיד דרש אינהלציה עם ונטולין.
מסתבר שבכל גיל יכול להתחיל קוצר נשימה וסוג של אסטמה...
מוזר.
יצאתי משם עם אבחנה של דלקת ריאות קשה שדורשת 2 סוגי אנטיביוטיקה ואינהלציה, 3 פעמים ביום.
ופה בעלי כבר אמר לי שסוף סוף אני מאושרת - רק כאשר יש לי מלא תרופות בבית :)
אז זהו, שאני לא מאושרת, זה כואב, ולא נעים ולא מאחלת לאף אחד.
בקיצור? מוסר השכל?
אל תזניחו את עצמכם בשום גיל ובטח לא כשמתחילים להתבגר קצת יותר. (כי כולכם יודעים שאני קצת יותר מכמעט 18 - איפה האמוטיקונים כשכלכך צריך אותם? )
בקיצור, אני בבית, רוב הזמן שורצת על הספה מול הטלוויזיה או קוראת קצת ספרים.
יותר מזה אין לי חמצן לעשות :)
נשתמע בימים טובים יותר.
אוהבת
יערה
