בתקופת הקורונה עבדתי קצת בקיבוץ.
בבקרים הייתי עם ילדי כיתות ו' + ז' ומהצהריים עד ארבע עם ילדי כיתות א' + ב' + ג'.
היו לי שבועיים כאלו.
סוג של מלחמת התשה, מי יישבר ראשון, הם או אני....
מזל שכולם הוחזרו ללימודים, כי זה באמת היה מתיש.
כדי לקצר את הסיפור, באחד הימים כשחזרתי מותשת הביתה, ועצבנית מעייפות הרגשתי דגדוג באצבעות.
דגדוג טוב. כזה שגורם לי ליצור.
כי אין כמו יצירה כדי לרפא את נפשי ואת עצבי.
וביצירתי זו, בניתי שכונה חדשה מנייר.
אז מה אתם אומרים?
יש לי סיכוי כנדלניסטית?
יערה
