את השיר הנ"ל כתב דני רובס ביום השביעי של השבעה שישבו על אחיו יואב ז"ל, שנפטר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
"את השיר אני שומר לסוף ההופעות, השיר הוא מבין אלו שאני מרגיש אליהם
קרוב יותר וחזק יותר, חוץ מזה זה השיר הכי קשה לשירה בהופעה מבחינה פיזית
ועוד יותר מבחינה נפשית. בשבילי זה קצת שיר טרפיה. באיזהשהוא מקום השיר
נכתב קצת אחרי שפרצה מלחמת לבנון, אני לא יכולתי להתמודד איתו אז,
הוא יצא כמו שהוא חוץ מכמה תיקונים ממש קטנים, אני הסתכלתי על הדף
והוא צרח אליי מתוך הדף כל מיני דברים שלא יכלתי להתמודד איתם, שמתי אותו
במגירה. אחרי כמה חודשים נתתי אותו ללהקה צבאית, ללהקת פיקוד מרכז, ששרה
אותו באיזה תוכנית שלה, אחרי כמה שנים כשהגיע הזמן של ההקלטות פנים ושמות
חזרתי אל השיר הזה והקלטתי אותו שוב. זה קטע שתמיד הכי מביך בהופעה הכל
נהיה פתאום שקט כי זה קטע שבו מדברים על משהו שלא נהוג לדבר עליו ובטח לא
לפני קהל ואולי לא צריך לדבר על הדברים האלה, לפעמים לדבר על נושא שכואב
קצת מכהה את הכאב. השיר נכתב אחרי שאחי הצעיר יואב מת כשפרצה המלחמה
בלבנון, הוא לא מת בקרבות כמו רבים אחרים וטובים שמתו במלחמה הארורה ההיא
המקוללת בצפון, על התעודות הרפאויות יש כותרת כזו כחולה שעליה כתוב 'מחלה
ממארת'. זו כותרת מיוחדת כזו שאמורה לתמצת בשני מילים את הטראומה
שעוברת משפחה כשזה קורה, כמו ברק שיורד ושורף את העץ וגם קילומטרים בסביבה
שלו, אנשים פונים ושואלים ומתייחסים לשיר הזה "האם השיר על אחיך, או
לזכרו..." ואני למען האמת לא ממש בטוח שזה ככה.
מכיוון שאני לא חושב ששירים הם ממוקדים לגמרי, שירים ממש מדוייקים על
מישהו, השיר הוא לא ממש על יואב, יואב מופיע בו בטוח אבל מופיעה בו גם
הדמות שלי כמו שאני זוכר את עצמי בתקופת הצבא שלי, והחברה של יואב שהייתה לו
באותה תקופה, אירית, ונשים שאני אהבתי בשלושים ואחד שנה ההם שאני חי , כל
הפרמטרים האלה מתערבבים בתוכך ויוצאים מתוך בלידה מאוד כואבת, בצורה של שיר
של ארבע וחצי דקות כשאתה מסתכל עליו אחרי זה הוא לא חלק ממך,
עכשיו הכל נרגע, כל הטור המיוגע
משתחרר מהחגור, מתקלף מהמדים
רחוק בערפל, איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות קו האופק מאדים
עמוד האוהל נע שם עמוק בשק שינה
הוא שוכב עיניו פקוחות מקשיב לבוקר שנעור
יש שקט באויר, הוא חושב קולות של עיר
ומחר הוא יחזור
לאורך המסע בכל מה שהוא עשה
הוא ספר את השעות בשבילים הכי קשים
איך ירוץ במדרגות אל ריח של עוגות
אל האור בחדרים, אל שלווה של יום שישי
ליד המדורה יש קפה על הכירה
עוד מעט הוא יתעורר מעט קרוב יותר לעיר
באדמה אין ריח מלחמה
רק עשב בר מכה בסלע שורשים
מעליו טיפות רכות של סתיו,
הכל ממשיך לנוע מסודר וממשי
היא בטח ישנה באותה דירה קטנה
ששכרו ליד הים כשהכל ממש התחיל
אולי היא לאיטה מתעוררת במיטה
או יוצאת אל הרחוב אבודה בתוך מעיל
ואם היא רק תרצה , הוא יסביר היא תתרצה
ואולי אם הוא יופיע בדלתה יהיה כמו אז
באדמה אין ריח מלחמה...
עכשיו הכל נרגע, יד באוהל בו נגעה
הוא נעור בבת אחת קם אל תוך ההמולה
רחוק בערפל איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות עוד יום חדש עלה.
"ההופעה של דני רובס במועדון זאפה תל אביב לפני שבועיים הסתיימה בתמונה
רגשית קיצונית. הלהקה של רובס ירדה מהבמה, והוא נותר לבדו. הוא הסיט הצדה
את המיקרופון, השיל מעצמו את הגיטרה, ושר ללא הגברה וללא ליווי את השיר
היפה "מחר הוא יחזור", שנכתב על אחיו הצעיר שמת ממחלה בעת שירותו הצבאי
בלבנון." (מתוך כתבה ב'הארץ'). לזכרם של כל הנופלים במערכות ישראל. יהי זכרם ברוך.
מתחילת חג הילדים מבקשים שאני אכין להם FISH & CHIPS.
הבעיה היא שלרוב מכינים את זה עם פירורי לחם וקמח,
ואצלינו לא אוכלים אותם בחג.
אז הרעיון נדחה שוב ושוב.... עד שהחלטנו לנסות עם קמח מצות. קנינו דגי מרלוזה (טעימיםםםםםם). חתכנו לרצועות דקות (עובי כ - 1 ס"מ).
בשביל לא ללכלך יותר מדי כלים, שמתי 2 ביצים בתוך שקית ניילון, אליה הכנסתי את הדגיגים וערבבתי. לאחר מכן העברתי לשקית נוספת שבה היה קמח המצה. טיגנתי במחבת בשמן בעומק של כסנטימטר.
את הצי'פס הכנו מתפוחי אדמה שלמים - הרבה יותר טעים מהצ'יפס הקנוי המוכן. בתמונות פה אתם רואים תפוצ'יפס שהכנו: קלפנו את תפוחי האדמה, ובעזת הקולפת חתכנו את תפוחי האדמה והמטטות לרצועות דקיקות. שוב טיגון בשמן עמוק, ויש תפוצ'יפס תפוחי אדמה דקיק וצ'יפס בטטה מתקתק ומעולההההה.
אני אוהבת פריחה. אני אוהבת את המדבר. ואני ממש אוהבת את הפריחה במדבר. אפשר לראות את הפריחה שצילמתי במדבר יהודה ברשומה הזו. הפעם היינו באיזור ירוחם, שם התארחנו לחג... וכדי שהילדים לא ישתעממו, יצאנו לטייל באיזור האגם.
בכל שנה הנושא חודר עמוק יותר. בכל שנה קשה לי יותר.
את הלוח בתמונה למעלה הכנתי בכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ.
לפני שנתיים וחצי התחלתי לעבוד במשרד נסיעות במחלקה שמוציאה מסעות לפולין. באוגוסט האחרון הייתי שם לראשונה בחיי, ומאז כבר הייתי עוד פעמיים. בכל פעם זה קשה מחדש. ההלם מהזוועות שהיו שם. אבל אם חושבים על זה לעומק.... אנחנו שם אבל לא באמת שם. אנו לא מרגישים את הקור העז ששרר שם, את הרעב... המחשבה שקרעו תינוקות מאימותיהם שוברת אותי כל פעם מחדש. כמה רוע, כמה אכזריות. אני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב רשומות על המסעות עצמם.
לזכור ולא לשכוח.
אני מוסיפה שיר שליווה אותי במסע האחרון.
השיר שאני שמה הוא שיר שמדבר לכל אחד מאיתנו.
לכל אחד מאיתנו שחושב שהוא יודע הכל.
אך בעצם תמיד כדאי להקשיב לזולת, למבוגרים מאיתנו, כי ניסיונם לא יסולא בפז.
ניסיונם יכול ללמדנו המון ותמיד כדאי להקשיב.
תודה למדריכת "יד ושם" - מירית פישלר, שהכירה לי את השיר הזה.
כשחזרתי הביתה אחרי המסע, סיפרתי ללירון, בני בן ה- 13 על השיר הזה, על מה שמירית סיפרה לנו, על ההכנה שהיא עשתה לשיר,
על כך שהיא אמרה שבתחילה עושים פרצוף כי זה לא בדיוק השיר שמצפים לשמוע, אך לאחר מספר פעמים, כולם מצטרפים לשיר, ואני מספרת לו עוד ועוד בהתרגשות... והוא כיאה לנער מתבגר אומר לי: "אמא שימי כבר את השיר!". ואז אני משמיעה לו את השיר. והוא מתחיל לשיר. הוא פשוט הכיר את השיר ואמר לי שלימדו אותם בבית הספר על השיר הזה. וכולו התרגשות. כמובן שגם אני התרגשתי מאד. ומאז אנו שומעים את השיר שוב ושוב.
אתם בטח מכירים את סלסילות הפירות האלו שמוכרים בהון עתק. אפשר ללחוץ "כאן" כדי לראות למה אני מתכוונת.... ברור שאין סיכוי שאני אקנה אחת מהמוכן. אין סיכוי בעולם. ולא כי הן לא יפות, אלא כי נראה לי המון כסף להוציא על פירות.... מה גם שאני מסוגלת להכין אחת כזו לבד. בערב החג, נסענו לשוק מחנה יהודה, אני ובעלי. סיור של שעה בשוק, והוצאה של 150 ש"ח על פירות, הולידה את הסלסילה הבאה.
אתם בטח תוהים בינכם לבין עצמכם....
שאם כבר הוצאתי 150 ש"ח על פירות, אז למה לא לקנות מוכן.
והתשובה שלי היא שבסכום הזה יכולתי להכין 3 מגשי פירות עמוסים שכאלו....
10 שנים בלעדיו, זה לא נתפס. השירים שלו כל כך מתאימים לי להיום, לכל רגע נתון. כל דבר מזכיר לי איזה שיר שלו. והוא חסר, מאד חסר. היום מלאו 10 שנים למותו. ולשם כך, בחרתי מספר שירים שאני ממש אוהבת ועדיין לא שמתי פה בעבר. לבחור מספר שירים מתוך 861 שירים שלו שנמצאים בשירונט, זו משימה ממש קשה. מקווה שאצליח לעמוד בה בכבוד :)
נתחיל עם אריאל זילבר בשיר המרגש כל כך - אגדה יפנית. לחן: אריאל זילבר.
נמשיך עם שרי בשירה: לעולם בעקבות השמש. לחן: רני וייס
עוד שיר שאני מאד אוהבת וגדלתי עליו - "אי שם" של אילנית, לחן: נורית הירש. אנו ניפגש... לחן: דני מסינג "אני אשתגע"... היינו עושים תחרויות מי מצליח לשיר את הפזמון מהר מבלי להתבלבל "בלדה לשוטר" - אין עין שנשארה יבשה אחרי השיר הזה בסוף הסרט "השוטר אזולאי". לחן: נורית הירש. גשם אחרון בביצוע יפיפה של עברי לידר. (ובלב אני חושבת שאני מקווה שהיום לא יהיה יום הגשם האחרון לחורף זה, רוצה עוד קצת....) לחן: יאיר רוזנבלום. ושיר אחרון למקבץ זה. "מישהו" של יהודית רביץ. לחן: מתי כספי עשרה שירים מתוך מאות. וזה מה שנשאר. יערה
האמת? היו לי הרבה מחשבות לסגור את הבלוג לצמיתות. גם כי אין לי כל כך חשק לכתוב, וגם כי אין לי זמן לכתוב. אבל אז עשינו כל כך הרבה דברים כיפיים וראינו דברים יפים, ואכלנו אוכל טעים ובכללי היתה חופשת פסח מהנה ביותר, אז שאני לא אכתוב על כך? ואיך אני אזכור את כל זה בשנה הבאה? אז החלטתי לחזור לכתיבה, בעיקר בשבילי, אבל כמובן גם בשבילכם קוראי היקרים. אז נתחיל מההתחלה. שולחן החג. כמובן שהעיצוב נפל עלי.
