"ואם הייתי אומר לך שאני לא רוצה שתהיי כאן?"
"אתה לא המעסיק שלי. אמא שלך המעסיקה שלי.
ועד שהיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי כאן יותר, אני נשארת.
לא כי אכפת לי ממך במיוחד, או כי אני אוהבת את התפקיד המחורבן הזה או רוצה
לשנות לך את החיים כך או אחרת, אלא כי אני זקוקה לכסף. בסדר? אני ממש זקוקה לכסף".
הבעתו של ויל טריינר לא השתנתה בהרבה כלפי חוץ, אבל חשבתי שאני מזהה תדהמה,
כאילו אינו מורגל בכך שמישהו חולק על דעתו.
נו טוב, חשבתי כשהתחלתי להפנים את מעשי. הפעם באמת אכלתי אותה.
אבל ויל רק בהה בי זמן מה, וכשלא הסטתי את מבטי פלט נשיפה קצרה כעומד לומר משהו לא נעים.
"בסדר", אמר וסובב את כיסא הגלגלים, ובהמיה חרישית הוא הסתלק."
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
יום אחד הכל השתנה.
תאונה אחת, אוטובוס אחד והחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
לואיזה קלארק, צעירה בת 26 חיה כל חייה בצל האטרקציה התיירותית בעיירת מגוריה - הטירה.
היא מעולם לא עזבה את העיירה ובמשך שנים רבות עבדה בבית קפה שבוקר אחד סגר את שעריו ופיטר אותה.
לואיזה כמפרנסת יחידה למשפחתה, להוריה, אחותה וסבה חולה האלצהיימר, ללא השכלה או כישורים מלבד היותה מלצרית, חייבת למצוא עבודה ומהר.
לכן, כאשר בלשכת התעסוקה מציעים לה ללכת לטפל באדם נכה, היא הולכת בלית ברירה לראיון העבודה אשר מתקיים בביתו של הבחור, בצד האמיד של העיירה, לאחוזה של משפחת טריינור העשירה.
הם עשירים וידועים לשמצה בעיירה הקטנה של לואיזה המכונה לו, אבל היא אף פעם לא ידעה על הצרות שבאמת היו להם בבית. ילדם הבכור טריינור, וויל, היה מעורב בתאונה לפני מספר שנים שהותירה אותו משותק בארבעת הגפיים. יש לו תנועה בצוואר, ושליטה מינימאלית של הידיים ושל אצבעותיו. בכל שאר חלקי הגוף הוא משותק, והוא מוגבל בכיסא וזקוק לטיפול 24/7, במיוחד לאחר ניסיון ההתאבדות שלו.
לו לא חושבת שהיא מתאימה להיות המטפלת של ויל, אבל גברת טריינור נחושה בדעתה שהיא לא רוצה אומנת עבור בנה. היא רק רוצה מישהי מלאת שמחת חיים שתבלה עם בנה. לו היא פטפטנית ומוזרה, הלבושה בטייטס צבעוני ומגפי גומי נוצצים. היא סוג ההשפעה החיובית שוויל צריך בחיים שלו.
אבל ויל טריינור הוא לא האדם הקל ביותר להסתדר איתו. הוא מריר ומדוכא - הוא כל הזמן מעלה זכרונות על חייו של 'לפני' ו'אחרי 'התאונה.
לו מגלה שיש לה שישה חודשים להוכיח את שוויה לטריינור ולעשות את ההבדל בחיים של ויל. וכך עבודה קלה ונעימה הופכת למשימה של תקווה.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
וויל טריינור חי חיים הרפתקנים, שהסתיימו כפי שהוא הכיר אותם ביום אחדגשום בלונדון. עכשיו, בשנות השלושים המוקדמות שלו, וויל משותק בארבעה גפיים וזקוק לטיפול בריאותי מסביב לשעון. לשם כך המשפחה שכרה את שירותיו של אח חביב. למחסומים הנפשיים שלו אמו שכרה את לו קלארק להיות בת לוויה וויל. החוזה של לו יימשך עד שישה חודשים בהם עליה לנסות לשנות את ההחלטה של וויל ללכת למכון 'דיגניטאס' - לשים קץ לחייו או להמשיך לחיות במצבו הנוכחי.
האם הוא ימצא את הרצון להמשיך לחיות או שבני משפחתו ייתנו לו ללכת לדיגניטאס, ארגון סיוע למוות בשווייץ.
לאט לאט נרקם בין השניים קשר מיוחד במינו. (וכל המוסיף גורע).
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
הספר הזה נגע בי במקומות כל כך עמוקים שאף ספר אחר לא הצליח לפני.
קראתי אותו לפני למעלה מחודש ועדיין אני חושבת עליו כמעט כל הזמן.
ואולי בגלל סיפור אישי שלי שלא זה המקום לפרסמו.
אז נחזור לספר.
תצטיידו בהמון טישו ורוצו לקרוא אותו.
"ללכת בדרכך"
ג'וג'ו מוייס
הוצאת משכל (ידיעות ספרים)
הוצא באפריל 2014
407 עמודים של רגש
שבת שלום
יערה
