כשכלום לא הולך, אז כלום לא הולך!

אני על סף שבירה.
עברו עלי שבועיים ממש קשים בעבודה, המון לחץ, המון בלאגן.
ואתמול, כדי להעצים את הבאסה, הפאלפון שלי, החדש יש לאמר, הלך לישון ולא התעורר.
אז נכון שזה רק מכשיר, ונכון שאנשי הקשר מגובים, וגם רוב התמונות,
אבל כשהבאסה באה, היא באה בצרורות.

גם השבוע יהיה שבוע לא קל, אבל כבר רואים את האור בקצה המנהרה, אמנם הוא עוד רחוק, אבל הוא יגיע...
מנסה לשמור על אופטימיות...

יודעים מה הכי קשה לי עם מותו של הפלאפון?
שאין לי איך לקרוא.
פתאום אני צריכה קרוא ספרים מודפסים ולא דיגיטליים, ואז אי אפשר לקרוא בחושך, וזה כבד בידיים, וצריך לסחוב משקל לכל מקום.

אם לפני שבוע הייתי אומרת לכם שעדיין המודפסים הם המועדפים עלי, עכשיו אני יכולה להגיד ב ♥ שלם, שאני מעדיפה דיגיטלי.
כנראה ההרגל עושה את שלו.

זה באסה ואל תנסו לאמר לי אחרת.

תמונה מהכניסה לקיבוץ

בקיצור, מקווה שהשמש שזורחת בשמיים תמשיך לזרוח לי גם בחיים, שאני אשלח את הנייד לתיקון (כי יש אחריות) ושיחזור מתוקן, כי חדש כמו שהיה לי לא אוכל לקנות שוב.
תחזיקו אצבעות.

התמונות ששמתי לא קשורות לכלום, אבל אני ממש אוהבת אותן.
נשיקות
יערה