יום הזכרון תשע"ה

מחר הוא יחזור 

את השיר הנ"ל כתב דני רובס ביום השביעי של השבעה  שישבו על אחיו יואב ז"ל, שנפטר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

"את השיר אני שומר לסוף ההופעות, השיר הוא מבין אלו שאני מרגיש אליהם קרוב יותר וחזק יותר, חוץ מזה זה השיר הכי קשה לשירה בהופעה מבחינה פיזית ועוד יותר מבחינה נפשית. בשבילי זה קצת שיר טרפיה. באיזהשהוא מקום השיר נכתב קצת אחרי שפרצה מלחמת לבנון, אני לא יכולתי להתמודד איתו אז,

הוא יצא כמו שהוא חוץ מכמה תיקונים ממש קטנים, אני הסתכלתי על הדף והוא צרח אליי  מתוך הדף כל מיני דברים שלא יכלתי להתמודד איתם, שמתי אותו במגירה. אחרי כמה חודשים נתתי אותו ללהקה צבאית, ללהקת פיקוד מרכז, ששרה אותו באיזה תוכנית שלה, אחרי כמה שנים כשהגיע הזמן של ההקלטות פנים ושמות חזרתי אל השיר הזה והקלטתי אותו שוב. זה קטע שתמיד הכי מביך בהופעה הכל נהיה פתאום שקט כי זה קטע שבו מדברים על משהו שלא נהוג לדבר עליו ובטח לא לפני קהל ואולי לא צריך לדבר על הדברים האלה, לפעמים לדבר על נושא שכואב קצת מכהה את הכאב. השיר נכתב אחרי שאחי הצעיר יואב מת כשפרצה המלחמה בלבנון, הוא לא מת בקרבות כמו רבים אחרים וטובים שמתו במלחמה הארורה ההיא המקוללת בצפון, על התעודות הרפאויות יש  כותרת כזו כחולה שעליה כתוב 'מחלה ממארת'. זו כותרת מיוחדת כזו שאמורה לתמצת בשני מילים את הטראומה שעוברת משפחה כשזה קורה, כמו ברק שיורד ושורף את העץ וגם קילומטרים בסביבה שלו, אנשים פונים ושואלים ומתייחסים לשיר הזה "האם השיר על אחיך, או לזכרו..." ואני למען האמת לא ממש בטוח שזה ככה.

מכיוון שאני לא חושב ששירים הם ממוקדים לגמרי, שירים ממש מדוייקים על מישהו, השיר הוא לא ממש על יואב, יואב מופיע בו בטוח אבל מופיעה בו גם הדמות שלי כמו שאני זוכר את עצמי בתקופת הצבא שלי, והחברה של יואב שהייתה לו באותה תקופה, אירית, ונשים שאני אהבתי בשלושים ואחד שנה ההם שאני חי , כל הפרמטרים האלה מתערבבים בתוכך ויוצאים מתוך בלידה מאוד כואבת, בצורה של שיר של ארבע וחצי דקות כשאתה מסתכל עליו אחרי זה הוא לא חלק ממך,

ואתה אומר זה לא בדיוק מה שאני מרגיש, זה אחרת." (מתוך 'כל שיר חושף איזה סוד').

עכשיו הכל נרגע, כל הטור המיוגע
משתחרר מהחגור, מתקלף מהמדים
רחוק בערפל, איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות קו האופק מאדים
עמוד האוהל נע שם עמוק בשק שינה
הוא שוכב עיניו פקוחות מקשיב לבוקר שנעור
יש שקט באויר, הוא חושב קולות של עיר
ומחר הוא יחזור

לאורך המסע בכל מה שהוא עשה
הוא ספר את השעות בשבילים הכי קשים
איך ירוץ במדרגות אל ריח של עוגות
אל האור בחדרים, אל שלווה של יום שישי
ליד המדורה יש קפה על הכירה
עוד מעט הוא יתעורר מעט קרוב יותר לעיר

באדמה אין ריח מלחמה
רק עשב בר מכה בסלע שורשים
מעליו טיפות רכות של סתיו,
הכל ממשיך לנוע מסודר וממשי

היא בטח ישנה באותה דירה קטנה
ששכרו ליד הים כשהכל ממש התחיל
אולי היא לאיטה מתעוררת במיטה
או יוצאת אל הרחוב אבודה בתוך מעיל
ואם היא רק תרצה , הוא יסביר היא תתרצה
ואולי אם הוא יופיע בדלתה יהיה כמו אז

באדמה אין ריח מלחמה...

עכשיו הכל נרגע, יד באוהל בו נגעה
הוא נעור בבת אחת קם אל תוך ההמולה
רחוק בערפל איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות עוד יום חדש עלה.

"ההופעה של דני רובס במועדון זאפה תל אביב לפני שבועיים הסתיימה בתמונה רגשית קיצונית. הלהקה של רובס ירדה מהבמה, והוא נותר לבדו. הוא הסיט הצדה את המיקרופון, השיל מעצמו את הגיטרה, ושר ללא הגברה וללא ליווי את השיר היפה "מחר הוא יחזור", שנכתב על אחיו הצעיר שמת ממחלה בעת שירותו הצבאי בלבנון." (מתוך כתבה ב'הארץ').

לזכרם של כל הנופלים במערכות ישראל. 
יהי זכרם ברוך.