"לטעות זה אנושי; לסלוח - אלוהי". אלכסנדר פופ
למי שעדיין לא יודע, התקבלתי לאחרונה למועדון הסגול.
המועדון הסגול הינו מועדון של 50 נשים שונות; מבוגרות, צעירות, חילוניות, דתיות, ועוד.
המועדון הסגול הוא בחסות הוצאת "כינרת זמורה ביתן".
הדומה בין כולנו הוא שאנחנו אוהבות לקרוא ונהנות מקריאה.
בכל חודש אנחנו מקבלות ספר עם כריכה סגולה בלבד.
הספר מגיע אלינו כחודשיים לפני שהוא יוצא לחנויות הספרים, אנחנו קוראות אותו ומביעות את דעתינו.
הספר הראשון שקיבלתי הוא "סודו של הבעל" מאת ליאן מוריאטי.
כשקיבלתי אותו והתחלתי לקרוא, הבנתי משהו חשוב מאד על עצמי.
מאד מאד קשה לי לקרוא ספר ללא הדף האחורי, מבלי שאני אדע עליו משהו, משהו שיעורר את סקרנותי כדי להמשיך לקרוא אותו. (איך לא חשבתי לחפש את הספר באנגלית ולקרוא עליו? לא יודעת...)
על הבעיה הזו התגברתי לאט לאט והתחלתי לקרוא.
על פניו הספר נראה לי מאד מבטיח - סופרת אוסטרלית וכל הסיפור מתרחש באוסטרליה.
מי שקורא קבוע שלי פה בבלוג, יודע שאני מכורה לסדרה אוסטרלית אחת ספציפית "אהבה מלידה".
אני אוהבת את התרבות האוסטרלית, את המראה של האוסטרלים, את המבטא....
אם הייתי צריכה לבחור מדינה אחרת לגור בה - אוסטרליה היתה הבחירה הראשונה שלי.
לכן כל כך שמחתי לקבל ספר של סופרת אוסטרלית, על פניו הוא נראה מאד מבטיח.
בואו נחזור לספר.
"איזו אומללות, פנדורה המסכנה.... איש לא מסריק במיוחד שמעולם לא פגשה - ובייוי צנצנת מסתורית מכוסה היטב. אף אחד לא אומר לה לפתוח אותה. היא פותחת אותה, ברור מאליו, הרי מה ציפיתם שתעשה.... אוי פנדורה! למה לא התאפקת? אמרו לך לא לפתוח את התיבה, חטטנית אחת!"
תארו לכם שהייתם מוצאים מכתב בעליית הגג, שעל מעטפתו כתוב בכתב ידו של בעלך: "לפתוח רק לאחר מותי".
מה היית עושה? היית פותחת? היית מחזירה למקום? (כתבתי בלשון נקבה, אבל גברים, תחשבו על הכיוון, האם הייתם פותחים מכתב כזה?)
לססיליה פיצפטריק היה הכל. בעל חתיך, 3 בנות מושלמות, איזבל, אסתר ופולי, בית מתוקתק ומסודר, עבודה טובה כספקית כלי טאפרוור, חברה בועד ההורים בבית הספר ועוד. כל מה שאישה צריכה. כך היא חשבה. עד לאותו רגע שבו היא מוצאת את המכתב שנכתב ע"י בעלה ג'ון פול שעל המעטפה כתוב בעט כחולה - "יש לפתוח רק לאחר מותי".
רייצ'ל, אלמנה ואמא לרוב, איבדה את ביתה ג'ני לפני כ - 28 שנים, כאשר זו נרצחה בחניקה ע"י רוצח שמעולם לא נמצא. רייצ'ל חושדת במר וויטבי, המורה לחינוך גופני בבית הספר שבו היא עובדת כמזכירה. רוב, בנה השני, נשוי לליאן והם מתכננים לטוס לניו יורק עם הנכד היחיד - ג'ייקוב לרילוקיישן של ליאן.
טס - אישה צעירה, אמא לליאם, שגילתה שבעלה התאהב בבת דודתה האהובה - פליסיטי. פליסיטי וטס היו כמו תאומות ומעולם לא נפרדו עד לרגע שבו השניים הודיעו לטס שהם התאהבו. טס מיד לקחה את ליאם וטסה לאמא שבמלבורן בטוענה שזו האחרונה נקעה את הקרסול וטס צריכה לטפל בה. טס הכניסה את ליאם לבית הספר של העיר בו לומדות בנותיה של ססיליה ובאותו המקום בדיוק עובדים רייצ'ל ומר קונור.
הספר כתוב בגוף שלישי, כל פעם מכיוון של דמות אחרת. לאוכך כל הספר יש חיבור בין שלושת הדמויות הראשיות, ססיליה, רייצ'ל וטס וגילוי אחד מרעיש ומפתיע מכולם שקושר את השתיים הראשונות לנצח נצחים.
ומה אני הרגשתי כשקראתי את הספר אתם בטח שואלים.
אז קודם כל, כמו שאמרו לי לא פעם, "ציפיות על הכריות". או במילים אחרות, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
א-ב-ל, לא כל הספר היה אכזבה, ממש לא. בסופו של דבר אפילו אהבתי את הספר.
אז איפה הבעיה?
תחילת הספר.
וואו, כמה דמויות, ססיליה, ג'ון פול, איזבל, אסתר, פולי, רייצ'ל, ג'ני, רוב, ליאן, ג'ייקוב, טס, אמא של טס, מר וויטבי, מלא אמהות מבית הספר, חברים, חברות ועוד.
רק מלרשום את זה התעייפתי. אני לא זוכרת שמות, כן, זו בעייה ידועה אצלי ועודף הדמויות והשמות קצת הקשו עלי לחבר בין כולן, מה גם שהכתיבה היתה מתאמצת מדי לעניין את הקורא ולי זה גרם לאבד את הריכוז כמעט בכל עמוד.
את תחילת הספר קראתי באיטיות נוראית, עמוד ליום, אם בכלל... וזה משהו שממש לא מתאים לי. אם אני אוהבת ספר, אז אני מסוגלת לסיים אותו ביום אחד עד כמה ימים בודדים. (עיינו ערך - טרילוגיית "תחרה וצבע", "לחצות את האוקיינוס", טרילוגיית התשוקות, "ללכת בדרכך", "סודות חבויים" ועוד....)
את הספר הזה סיימתי בחודש כמעט, ובין לבין לא הצלחתי לקרוא שום דבר אחר.
היו לא מעט פעמים שכמעט התייאשתי והפסקתי לקרוא את הספר.
התייעצתי בקבוצה של המועדון הסגול בפייסבוק והרגיעו אותי כשאמרו לי שלא כל אחד מתחבר לכל ספר. אני יודעת את זה, אבל היה נעים לקרוא שאחרות אומרות את זה שלא חייבים לסיים. שגם זו ביקורת.
אבל בכל חיי כמעט ולא הפסקתי לקרוא ספר באמצע.
כאמור, ההתחלה היתה איטית מאד, אבל אז בעמוד 127 בערך חל מפנה, הדמויות החלו להיקשר האחת עם השנייה ואז הכל התחיל להתבהר.
מעמוד 149 לא יכולתי להניח את הספר מהידיים, ומרגע זה סיימתי אותו בשלושה ימים בלבד... כאשר קראתי בכל רגע פנוי.
אז, אתם שואלים אותי בוודאי אם אני ממליצה.
ובכן, קשה לי להמליץ, אך מצד שני עוד יותר קשה לי לא להמליץ, כי בסופו של דבר כן נהניתי מהספר ושכחתי את ההתחלה האיטית.
פתאום הכל התחבר לי ורציתי לדעת עוד, הייתי צמאה לדעת מה קורה בהמשך.
הספר השאיר אותי עם הרבה מחשבות בראש, ולדעתי, אם ספר הוא ספר טוב, אז ככה הוא צריך להיגמר. כאשר אני מסיימת אותו וממשיכה לחשוב עליו עוד ועוד. והספר הזה הוא בהחלט כזה. אני לא יכולה להגיד שיש לו סוף טוב, אך גם לא יכולה להגיד שהסוף הוא רע. מה שאני יכולה להגיד הוא שהסוף מפתיע מאד ובהחלט גורם לנו לחשוב על "מה אם היינו פעולים כך ולא אחרת...."
הספר משאיר אותנו עם מחשבות על הסודות הקטנים או הגדולים שכל אחד ואחת מאיתנו סוחבים איתם.
האם כדאי לנו לספר את הסודות למכרינו? האם לשמור אותם לעצמינו? האם זה יעזור למי מאיתנו אם הסוד יתגלה? ואולי עדיף להמשיך לחיות עם הסוד? במי נפגע אם הסוד יתגלה?
וכמו שכתבה הסופרת ליאן מוריאטי בסוף הספר:
"איש מאיתנו אינו יודע מה הם הנתיבים האפשריים שיכולנו לבחור בהם, ושאולי היה עלינו לבחור בהם. אולי זה רק לטובה. יש סודות שאמורים להישאר כאלו לנצח. תשאלו את פנדורה."
אתם יודעים מה? אם יש לכם סבלנות להתחלה איטית, אז לכו לקרוא את הספר. אני ממליצה.
בנתיים הספר כבר הופץ בחנויות הספרים השונות וכריכתו נחשפה.
סודו של הבעל בהוצאת "כינרת זמורה ביתן"
כתבה: ליאן מריאטי
תרגום לעברית: תמרה אבנר
413 עמודים.
שבת שלום
יערה
